פסק-דין בתיק עפ"ת 5293-01-13

פתח דבר:

1.         לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה, (להלן: " בימ"ש קמא"), אשר ניתן ביום 20/11/12, ע"ד השופט (ס.נ) אינאס סלאמה, בתיק תת"ע 1854-02-10.

2.         הערעור מופנה כנגד החלטת בית משפט קמא שלא להתיר למערערת לחזור בה מהודאתה.

ההליך בבית משפט קמא:

3.         המערערת הובאה לדין בבית משפט קמא בגין העבירות הבאות:

            אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים את החצייה של מעבר החצייה בבטחה - עבירה בניגוד לתקנה 67 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 - (להלן: " התקנות"), ביחד עם סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 (להלן: " הפקודה"), עבירה של נהיגה בקלות ראש - בניגוד לסעיף 62 (2) לפקודה בצירוף סעיף 38 (2)(3) לפקודה, התנהגות שגרמה חבלה של ממש לגוף - בניגוד לתקנה 21 (ב)(2) לתקנות בהקשר עם סעיף 38 (3) לפקודה, אי הודעה על תאונה - עבירה לפי תקנה 144 (א)(4) לתקנות וביחד עם סעיף 38 (2)(3) לפקודה, עבירה של אי מסירת פרטים לנפגע בתאונה - בניגוד לתקנה 144 (א)(1) לתקנות ובהקשר עם סעיף 38 (2)(3) לפקודה ועבירה של אי עצירת רכב במקום תאונה - בניגוד לתקנה 144 (א)(1) לתקנות וסעיף 38 (2)(3) לפקודה.

4.         בעובדות כתב האישום נטען כי המערערת נהגה ביום 20/11/08, ברכב פרטי, ברחוב הרצל שבחיפה ופנתה שמאלה לכיוון רח' ביאליק. אותה עת חצה את רחוב ביאליק הולך רגל מימין לשמאל, ביחס לכיוון נסיעת המערערת.

בהיות הולך הרגל, מר וייס פרידי, יליד 1920, במהלך חציית הכביש והספיק להגיע לאמצע מעבר החצייה, פגע בו הרכב שהיה נהוג בידי המערערת ונגרמה לו חבלה של ממש.

הולך הרגל סבל משבר בירך ימין, עבר ניתוח, בוצע שחזור וקיבוע. 

5.         לאחר התאונה, הסיעה המערערת את הולך הרגל והביאה אותו תחילה לביתה, משם נהג ברכב בעלה שהביא את הולך הרגל לבית חולים רמב"ם, חרף העובדה שהולך הרגל ביקש להביא אותו לבית חולים "בני ציון".

6.         בעלה של המערערת העביר את הטיפול בהולך הרגל לאשתו, תוך שהוא מוסר לה  מספר טלפון לא נכון ועזב את המקום. הרכב אותר באמצעות מצלמות בית החולים רמב"ם.

7.         המערערת זומנה לבית משפט קמא, כפרה בעובדות כתב האישום באמצעות בא כוחה ובית המשפט החל שומע את ראיות הצדדים.

מתברר כי בית משפט קמא שמע את ראיות המשיבה והיה אמור להתחיל בשמיעת ראיות המערערת בישיבת יום 09/07/12.

המערערת בחרה להעיד, עלתה על דוכן העדים וביקשה להעיד בשפה הערבית. בית משפט קמא החליט כי המערערת תעיד בשפה העברית והוסיף וכתב:

" ככל שתתקשה ו/או יהיה צורך בתרגום מהשפה הערבית לשפה העברית יעשה זאת בית המשפט". 

משמע, שהמערערת תוכל להעיד בערבית ככל שתתקשה למסור את דבריה בעברית ובאותם חלקים יתורגמו דבריה  ע"י בית משפט קמא.

8.         לאחר שהמערערת הוזהרה כדין ונתבקשה על ידי בא כוחה לספר לבית המשפט מה היה ביום התאונה השיבה בשפה הערבית וטענה:

" אני לא מסוגלת להעיד בשפה העברית. אמרתי את זה לעורך דיני לפני שהגענו לדיון היום בבית המשפט. אני מבקשת שיזמינו מתורגמן לשפה הערבית. אני למדתי בכרמלית. סיימתי 12 שנות לימוד. אני בעלת השכלה כמזכירה משפטית, לא סיימתי את לימודי המזכירות  המשפטית".

דברי המערערת לא שכנעו את בית משפט קמא שאין ביכולתה להעיד בשפה העברית ועל כן לא שינה החלטתו, חזר על החלטתו הקודמת והורה למערערת להעיד בשפה העברית.